From a footnote in Rav Melamed's Pninei Halacha, Ha'am ve-Haaretz:
לעילוי נשמת חללי מערכות ישראל הי״ד
לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור ששמעתי מד"ר פיינגולד על הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר שנים הקים ישיבה ברחביה שבירושלים. בין המקורבים אל הרב גוסטמן היה פרופ' אומן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.
שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: "כולם! כולם!".
כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה…" ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו.
ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע… הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות…"
והמשיך לספר, כי אחר שבנו נרצח, כדי להשיג מעט מזון להציל עצמם מן הרעב, לקח את נעליו הקטנות של בנו, כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא יכל להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תיאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורים, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו, הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי, שהיתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סירבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל". כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כו, כט).
ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני".
כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: "מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?". השיב הרב גוסטמן: "בתורה של משה רבנו כתוב: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר, כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול חזק יותר.
In everlasting memory of Israel's fallen soldiers, may God avenge their blood
Regarding the high value of the mitzvah of military service, I will bring here a story I heard from Dr. Feingold about the great genius Rabbi Yisrael Zev Gustman, of blessed memory, the last of the geniuses of Vilna, who was part of Rabbi Chaim Ozer Grodzinski's Bet Din, who had passed through the horrors of the Holocaust and who lost his only son there. After some years, he established a yeshiva in Rechavia, Jerusalem. Of those who were close to Rabbi Gustman was Professor Aumann (Nobel laureate) and his son Shlomo, may God avenge his blood, who was a yeshiva student in Sha'alvim.
Shlomo was killed in Lebanon. After receiving word of Shlomo's passing, Dr. Feingold came to take Rabbi Gustman to the funeral. After the funeral, Rav Gustman turned to the fresh graves of fallen soldiers, and sighed and grieved over them, and found it difficult to leave the cemetery. On their return from the funeral, he said "Everyone of them is holy" . Asked a passenger sitting in the back: "Everyone? Even the non-religious?" Rav Gustman turned to the back seat, and said emphatically: "Everyone! Everyone! ".
As they approached Rechavia, Rabbi Gustman turned and said (in Yiddish): "Dr. Feingold, perhaps it would be good for Prof. Aumann for something to be said." When they got out, everyone was preoccupied in thought. When they entered the house, Rabbi Gustman turned and said quietly and with immense feeling, and said in Yiddish: "Dr. Feingold, you did not know I had a son, Meir'ke. He was a very beautiful, not because he was my son I say it, really he was such a beautiful boy ... " Then the rabbi remembered that he was speaking in Yiddish, and repeated in Hebrew for the mourning family to understand.
And he turned to the widow, parents, brothers and sisters, and said, "My son, Meir'ke, was taken from my hands and thrown on a wagon in 'Kinder Aktion.' And the wife of the mashgiach stood beside me and her child was taken. Then she turned to the Nazi and said, 'Throw me on the wagon too.' The Nazi answered: Wait woman, your turn will come ... The sounds of children living and dying on the wagon, were nothing compared to the screams of mothers ... "
And he went on to tell, that after his son was murdered, to get some food to save themselves from starvation, he took off the small shoes of his son, to sell them as he left the ghetto to forced labor. Outside, he would be able to exchange them for carrots and flour. But he gave each day just one shoe, because he could not smuggle at one time all the food he would have received for the two shoes. He described how he would put flour in tied pants, and carrot slices put into his shoes. When he returned to the ghetto, he went to bring some of the food to the widow of a genius Rabbi Chaim Ozer Grodzinski, swollen with cold and hunger. The Rebbetzin initially refused to accept the food, saying, "You have a wife and a child, why give me food." When he replied: "I have enough," she agreed to take him some carrots and flour. Rav Gustman added: "I could not taste this food, because I could not apply to myself the verse:" And ye shall eat flesh of your sons "(Leviticus 26:29).
Then the rabbi stood up and spread his hands and said, "Now I'll tell you what is happening in the Olam HaEmet. My Meir'ke is saying to Shlomo: You should be praised, Shloime'le, for you have merited. I have not merited! I did not get to sacrifice myself to save all of Israel. You've merited!" Professor Aumann rose from the ground and embraced Rabbi Gustman and said, "I am comforted, I am comforted".
When Dr. Feingold's sons reached recruitment age, he asked Rabbi Gustman, who was admired by all the leading rabbis, including the ultra-Orthodox: "What is written in the Torat Moshe, go to the army or not?" Rav Gustman replied: "In the Torat Moshe it is written: Will you stay here while your brothers go to war!?" (Moses told the children of Reuben and Gad). Then he went back and forth in the room, the right hand half raised as a leader, and repeated the verse several times, each time louder.
No comments:
Post a Comment