Monday, June 22, 2020

Better the Torah Be Burnt Than Given to Women?

A Woman’s Wisdom is in the Spindle?
Better the Torah Be Burned Than To Be Given To Woman?

1. שמות פרק לה
(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ. וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.

2. רמב"ם, הלכות אישות כא:א

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה לו? הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים. והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר (שמות לה:כה) "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ".


Bavli Version

3. יומא, דף סו, עמוד ב
שאלָה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחַר שמעשה העגל שווין, מפני מה אין מיתתן שווה? [רש"י: שמעשה העגל שוין – עבודותיו שווֹת לאיסור, מפני מה אין מיתתן שווה? שהיו בו שלש מיתות. מיתת סייף: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ" (שמות לב:כז). מיתת מגיפה: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שם פסוק לה). מיתת הדרוקן: דכתיב "וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם" (שם פסוק כ). ואמרינן במסכת עבודה זרה (מד.): לא נתכווין משה אלא לבודקן כסוטות, בלצבות בטן.] אמר לה: "אין חכמה לאשה אלא בפלך. וכן הוא אומר 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ'."

איתמר, רב ולוי: חד אמר: זיבח וקיטר – בסייף; גפף ונישק – במיתה; שמח בלבבו – בהדרוקן. וחד אמר: עדים והתראה – בסייף; עדים בלא התראה – במיתה; לא עדים ולא התראה – בהדרוקן.

Yerushalmi Version

4. תלמוד בבלי, סוטה, דף כא, עמוד ב


ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה . . . כאילו לימדה תיפלות.

5. ירושלמי סוטה ג:ד



מטרונה שאלה את רבי לעזר: "מפני מה חט אחת במעשה העגל, והן מתים בה שלש מיתות?" אמר לה: "אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ'." אמר לו הורקנוס בנו: "בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה!" אמר ליה: "ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים". וכשיצתה, אמרו לו תלמידיו: "רבי, לזו דחיתה; לנו מה אתה משיב?" רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי ליעזר: כל מי שהיה לו עדים והתראה, היה מת בבית דין; עדים ולא התרייה, היה נבדק כסוטה; לא עדים ולא התרייה, היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי, תריהון אמרין: זיבח קיטר ניסך, היה מת בבית דין; טיפח ריקד שיחק, היה נבדק כסוטה; שמח בליבו, מת במגפה.


R. Eliezer’s Way of Brushing People Off

5. סוכה דף כח, עמוד ב


תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר, ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה, אמר להם "שמעתי"; שמונה עשר, אמר להם "לא שמעתי". רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים – שמונה עשר, אמר להם "שמעתי"; שתים עשרה, אמר להם "לא שמעתי". אמרו לו: "כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?" אמר להם: "הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי! מיָמַי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי. ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי. ולא שחתי שיחת חולין. ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם".

6. שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד - חו"מ, סימן ו


וכן מה שכתוב "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (יומא ס"ו) אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה. ובאמת, התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה היתה חכמה, ואמר "שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר".

When the Uneducated Are Taught Torah

They Bother You

7. בית הבחירה (מאירי) מסכת יומא דף סו עמוד ב


וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר ... וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך:

They Will Use It For Their Evil Schemes

8. ר. עובדיה מברטנורה על משנה סוטה ג:ד


שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח׳:י״ב) אני חכמה שכנתי ערמה

9. תפארת ישראל על משנה סוטה ג:ד


זנות. שתסמוך ע"ז לזנות. וי"א דר"ל כתפל בלי מלח, דע"י שאין לה לב להבין טעמי התורה, יהיו לצחוק בעיניה

It’s Like “Burning the Torah”

10. שבת קטו.


תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה.

11. ילקוט שמעוני צו 481



אי משכח גברא כתב אגרתא והאמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כותבי ספרים כשורפי תורה והלומד מהם אין לו קבול שכר, דדרש ר' יהודה בר נחמן מתורגמניה דר"ש בן לקיש כתוב א' אומר כתב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה לומר לך דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, אמרי מילתא חדתא שאני דהא ר' יוחנן וריש לקיש מעייני באגדתא בשבתא ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך מוטב תעקר אות א' מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל.

Allegory in Tanakh - The Rishonim



Allegory in Tanakh - The Rishonim


Rambam


1. Rambam, Guide for the Perplexed 2:25

We do not reject the Eternity of the Universe, because certain passages in Scripture confirm the Creation; for such passages are not more numerous than those in which God is represented as a corporeal being; nor is it impossible or difficult to find for them a suitable interpretation. We might have explained them in the same manner as we did in respect to the Incorporeality of God. We should perhaps have had an easier task in showing that the Scriptural passages referred to are in harmony with the theory of the Eternity of the Universe if we accepted the latter, than we had in explaining the anthropomorphisms in the Bible when we rejected the idea that God is corporeal. For two reasons, however, we have not done so, and have not accepted the Eternity of the Universe. First, the Incorporeality of God has been demonstrated by proof: those passages in the Bible, which in their literal sense contain statements that can be refuted by proof, must and can be interpreted otherwise. But the Eternity of the Universe has not been proved; a mere argument in favour of a certain theory is not sufficient reason for rejecting the literal meaning of a Biblical text, and explaining it figuratively, when the opposite theory can be supported by an equally good argument.

Secondly, our belief in the Incorporeality of God is not contrary to any of the fundamental principles of our religion: it is not contrary to the words of any prophet. Only ignorant people believe that it is contrary to the teaching of Scripture: but we have shown that this is not the case: on the contrary, Scripture teaches the Incorporeality of God. If we were to accept the Eternity of the Universe as taught by Aristotle, that everything in the Universe is the result of fixed laws, that Nature does not change, and that there is nothing supernatural, we should necessarily be in opposition to the foundation of our religion, we should disbelieve all miracles and signs, and certainly reject all hopes and fears derived from Scripture, unless the miracles are also explained figuratively. The Allegorists amongst the Mohammedans have done this, and have thereby arrived at absurd conclusions. If, however, we accepted the Eternity of the Universe in accordance with the second of the theories which we have expounded above (ch. xxiii.), and assumed, with Plato, that the heavens are likewise transient, we should not be in opposition to the fundamental principles of our religion: this theory would not imply the rejection of miracles, but, on the contrary, would admit them as possible. The Scriptural text might have been explained accordingly, and many expressions might have been found in the Bible and in other writings that would confirm and support this theory. But there is no necessity for this expedient, so long as the theory has not been proved. As there is no proof sufficient to convince us, this theory need not be taken into consideration, nor the other one: we take the text of the Bible literally, and say that it teaches us a truth which we cannot prove: and the miracles are evidence for the correctness of our view.

Accepting the Creation, we find that miracles are possible, that Revelation is possible, and that every difficulty in this question is removed. We might be asked, Why has God inspired a certain person and not another? Why has He revealed the Law to one particular nation, and at one particular time? why has He commanded this, and forbidden that? why has He shown through a prophet certain particular miracles? what is the object of these laws? and Why has He not made the commandments and the prohibitions part of our nature, if it was His object that we should live in accordance with them? We answer to all these questions: He willed it so; or, His wisdom decided so. just as He created the world according to His will, at a certain time, in a certain form, and as we do not understand why His will or His wisdom decided upon that peculiar form, and upon that peculiar time, so we do not know why His will or wisdom determined any of the things mentioned in the preceding questions. But if we assume that the Universe has the present form as the result of fixed laws, there is occasion for the above questions: and these could only be answered in an objectionable way, implying denial and rejection of the Biblical texts, the correctness of which no intelligent person doubts. Owing to the absence of all proof, we reject the theory of the Eternity of the Universe: and it is for this very reason that the noblest minds spent and will spend their days in research. For if the Creation had been demonstrated by proof, even if only according to the Platonic hypothesis, all arguments of the philosophers against us would be of no avail. If, on the other hand, Aristotle had a proof for his theory, the whole teaching of Scripture would be rejected, and we should be forced to other opinions. I have thus shown that all depends on this question. Note it.

2. Shem Tov there




4. Rav Kafih, Hilkhot Shabbat 5:3




4. Ralbag, Genesis 2:4

וראוי שתדע בעניין הנחש שהוא מחוייב שנודה שהוא משל לפי שהוא מגונה מאד שנאמר שיהיה הב"ח ההוא מתחלת הבריאה מדבר ואח"כ הושם לו טבע שני ישוב בזה המדרגה הפחותה אשר הוא בה וזה מבואר מאד עד שהאריכו' בביאורו מותר.


ואולם בענין חוה אין בכאן סבה תחייב שיהיה לפי המשל כמו שאתה רואה מדברינו ר"ל שכבר נמשך לנו באור זה הספור עם הניחנו חוה הנקבה שנבראת עם האדם. וכבר יתבאר ג"כ שאינה לפי המשל ממה שהמשיכה התורה לזה הספור שכבר הולידה חוה קין והבל ושת שאי אפשר שהית משל.


ואולם הרב המורה נרא שהבין כי ענין חוה הוא גם כן משל לכח אחד מכחות הנפש האנושי ולא נתבאר מדבריו אי זה כח הוא זה הכח שישלם בו הסתת הנחש וסמאל שהוא רכוב עליו. והנה אחר התבוננות הטוב יתבאר למי שידע הנפש וכחותיה שזה בלתי אפשר שימשך על זה האופן כשיונח העניין…


וכבר טען מזה קצת גדול החכמים המתאחדים ועשו ציורים בענין קין והבל ושת והפסידו בזה כונת התור' וראוי שתדע שאין ראוי שיעש' ציור בדברי תורה אם לא במקומות אשר יחוייב שיהיו משל. שאם היה זה השעור מסור ביד האנשים הנה תפול התור' בכללה ולא יגיע ממנ' התועלת המכוון ממנה וזה מבו' מאד עד שהאריכו' ביאורו מותר. וראוי שתדע שבריאת אדם וחוה היה ביום הששי כמו שנזכ' שם ואולם נזכרה בכאן להודיע סודו' הבריאה האנושי':

4. Lawrence Kaplan on the Rav’s view of Rambam and Allegory

In the notes he has on Rav Soloveitchik's lectures on the Guide for the Perplexed, the note taker reports from the Rav that: "The entire account of the creation of man is an allegory for the Rambam."


Ibn Ezra


4. Ibn Ezra 2:8, 3:21

There is a secret meaning as to why the definite article has been placed in front of the word Adam… It is also possible that the definite article is placed before Adam because the word Adam is derived from the word used for ground (adamah). Hence, the name Adam may be a proper name or an adjective…


Now I will reveal to you via hints the secret of the Garden and the rivers. I did not find this secret discussed by anyone aside from Rabbi Solomon ibn Gabirol, for he was a very great expert in the secret of the soul.

4. Abarbanel on Ibn Ezra

There are among the commentators, those who interpret this chapter in accordance with the plain meaning of the verses. This approach was taken by Rashi and Ramban. Rabbi Abraham ibn Ezra also [claims that he] favors this approach. He wrote: “The things described in this portion are to be taken in accordance with their plain meaning.” However, in reality, he does not imagine things to be so, nor does he think so in his heart. We can see that this is so, from his comments and hints later on…

4. Ibn Ezra, Introduction
ואם הדעת לא תסבול הדבר,
או ישחית אשר בהרגשות יתבר,
אז יבקש לו סוד,
כי שקול הדעת הוא היסוד,
כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו,
והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו


Rambam, Ralbag, Ibn Ezra


4. Abarbanel Genesis
והדרך הב' הוא שאין הספור הזה כפי פשוטו ולא היה ממנו דבר אבל הוא כלו צורה ורמז המשליי וזה דרך הרב המורה בפרקים מח"א ופלח"ב והוא ג"כ באמת דרך הראב"ע וזה סודו. והרל"בג ג"כ בפירושו לתורה וכל האוחזים דרכם ושותים מימיהם בפיהם ירצו סלה. עם היות שיתאלפו בצורה וההמשל שכל א' נמשך לשטתו אבל הצד השוה שבהם שכוונת הפרשה כלה או רובה היא כפי הנסתר לא כפי הנגלה.

Rav Saadya Gaon

4. Rav Saadya Gaon

It is a well-known first principle that anything found in scripture is to be understood according to its simple meaning, with the exception of those cases where such is impossible, due to one of four possible causes:

Our perceived reality dismisses it.

An example would be the verse, “And Adam called his wife Chavah, because she was the mother of all life.”

Now, we see that the ox and the lion are not born from a human woman. So we know that these words refer not to all living beings, but only to human life.

Our sense of reason dismisses it.

For example, the verse, “For G‑d, your G‑d, is a consuming fire, a G‑d of vengeance.”

Now, fire is a creation, and it requires some sort of material to burn. At times it is extinguished. Our sense of reason cannot accept that G‑d could be such. So, we are forced to say that there is some idea hidden within the usage of fire to describe G‑d’s vengeance. Indeed, there is a verse, “For in the fire of My vengeance the entire earth will be consumed.”

Another verse explicitly negates it. In such a case, we must provide a resolution that is not explicitly stated.

For example, one verse says, “Do not test G‑d your G‑d, as you tested Him at Massah.” Yet another verse says, “Please test me in this, says G‑d, the G‑d of Hosts: If I will not open for you the portals of heaven . . .”

The resolution that arises from between the two verses is that we should not test G‑d to determine whether He is capable or not, like those about whom it was said, “They tested G‑d in their hearts, asking food for themselves, and they spoke about G‑d, saying, ‘Is G‑d capable of setting a table in the desert?” It is in reference to those people that it is said, “as you tested Him at Massah.”

But when a person tests his own worth to G‑d, to know whether he is fit for a wondrous sign or not, as Gideon asked, “I will test just this time with the fleece.” or as Hezekiah asked, or others like them—this is permissible.

We have a tradition that compromises the text in some way. In this case, we must reinterpret the text to fit the authentic tradition.

For example, we have been told that corporal punishment consists of no more than thirty-nine lashes. Yet the verse says, “You shall strike him forty lashes.”

In this case, we understand that the verse really means thirty-nine, only that it has rounded off the number—just as it has done in another verse: “As the number of days that you toured the land, which were forty days, so you will wander one year for each day, forty years . . .”—even though there were only thirty-nine, since the first year was not included in that punishment.

4. Rav Kook, Lenevuchei HaDor 5

And even if we were to further interpret allegorically regarding the order of the creation of the man, his placement in the Garden of Eden, his naming [of the animals], the fashioning of the rib [to create the woman], there's nothing that contradicts the foundations of the Torah, if the intention is that after man became close to the level of human recognition, and his emotions started developing in a pleasant way towards goodness and morality, as well as beauty and pleasantness, he would find the land a Garden of Eden [lit. refinement] in front of him, and from his own nature and his own internal sensitivity he would have recognition of a relationship between himself and his Creator. ... Therefore, immediately, in an awakening of the relationship between himself and his Creator who was guiding him on the good path, this was the word of God that was revealed to him, (Genesis 2:16) “From all the trees of the garden you can surely eat,” except from one tree, the Tree of Knowledge of Good and Evil, that he recognized through his natural recognition that in it was the power to increase the storm of his desires, to depart from his natural tranquility. From that would come the stumbling block that he would no longer trust in the tranquility as a guide for the straight path. Instead, he would evaluate if evil is perhaps not evil, and he would only depart from evil when it becomes clear to him emotionally and intellectually that it really is evil…. And it doesn't matter if we paint the snake as completely figurative, and, in the same way, the Tree of Knowledge as the emergence of a tendency to go out of this state of tranquility and simplistic refinement...

4. Shadal Genesis 1:1

The enlightened ones will understand that the intent of the Torah is not to inform about the natural sciences; and that the Torah was not given except to straighten the ways of man to righteousness and justice, and to establish in their hearts the belief in [His] unity and providence, since the Torah was not only given to sages but [rather] to the whole people. And just like the matter of providence and reward is not explained (and it would not have been fitting that it be explained) in a philosophical manner, but the Torah [rather] spoke about it like the language of [ordinary] people ([as in] "the anger of the Lord will flare against you" [Deuteronomy 7:4]; "and it grieved His heart [Genesis 6:6]; and there are many [other examples] like this); so too, the matter of creation is not told (and it is not fitting that it would be told) in the Torah in a philosophical manner. And it is as the Rabbis, of blessed memory, have stated (Midrash HaGadol, Genesis 1:1), "To tell the power of the story of creation to flesh and blood is not possible." Hence it is not fitting for the follower of Torah to uproot the verses from their understanding in order to make them agree with the natural sciences. It is also not fitting for the scientist to deny that the Torah is divine (min hashamayim) if he finds things in its stories that don't agree with natural science. But it is fitting for this one and that one, that they contemplate the inner workings of human hearts and the ways of wisdom that is used by nature in speaking to the heart of every individual: to the youth according to his manner and to the young man in a different manner and to the old man in a different manner [still]; to the strong in a particular manner and to the weak in a particular manner; to the rich man in one manner and to the poor man in another manner; and so [too] with all groups of men, nature speaks to their hearts in a specific way that is fitting to the people of that group. And nature does not reveal the pristine truth - without any mask or cover - to any one of these groups. And so [too] the Giver of the Torah, may He be blessed, (since the God that created nature and the God that gave us the Torah is one God.) in his speaking with people was required to speak according to their levels, and not according to His level, may He be blessed. And behold, God wanted to inform people of the unity of the [universe] and the unity of mankind; since error in both of these matters caused great evils in ancient times: from the lack of awareness of the unity of the [universe], it came out that people would believe in the existence of specific gods, with defects and inferior character traits; and they would do evil acts in order to please [these gods] (see what I have written in Parshat Yitro on the verse, "There shall not be for you" [Exodus 20:3]). And from the lack of awareness of the unity of mankind, it came out that the people of one nation would hate and revile the people of another nation and they would act towards them with the force of arms, and not with justice and righteousness. And these two fundamental principles (the unity of the [universe] and the unity of mankind) are the main point of the stories of the creation saga; and details of the book also include other intentions, as will be explained.

Shadal, Genesis 3:24
 והנה בענין הספור הזה כולו, כול משכיל יראה כמה הוא מגונה ומתנגד לשלמות הבורא שיהיה מעשה ידיו מתקלקל לשעתו, ונהפך לאיש אחר ממה שהיה בדעתו שיהיה, עד שמיד אחר שבראו יצטרך לקללו קללת עולם, ולגרשו מן המקום אשר הכין למושב לו; אשר על כן גדולי החכמים פירשו הספור הזה דרך משל וחידה רומז לענינים אתרים מעניני חכמה ופילוסופיאה, וזה אמנם בלי שיכחישו אמיתת הספור כמשמעו, וז"ל בעל העקרים (מאמר ג' פרק כ"א): אף אם נמצאו בתורה דברים רבים, הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לענינים נכבדים עליונים, וענינים שכליים, כספור גן עדן והארבעה נהרות וזולתם, לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו כפשטן, עכ"ל, אפס כי החכמים ההם פירשו הענין רמז לענינים פילוסופיים אשר מלבד שאינם אמת בעצמם, אין בידיעתם שום תועלת לרוב בני אדם, ולפי זה לא יובן כלל למה רצה ה' שיהיה כל המאורע הזה, ולמה הביא על יציר כפיו קללה כיום הזה, אם לא היתה הכוונה אלא לרמוז ע"י זה לארבעת היסודות ולכוחות נפש האדם, וכיוצא בזה.

Changing Halacha Sourcesheet


Rav Kook and Changing Halacha Sourcesheet

Rambam 13 Principles of Faith, Introduction to 10th Ch. of Sanhedrin 
היסוד התשיעי

ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". 
Principle IX.

And this is that the Torah is from God and is not lacking. That to it you can’t add or take away from. Not from the written Torah or from the oral Torah, as it says, “Do not add to it and do not take away from it.” (Deut 13:1). And we already explained what needs to be explained about this fundamental at the beginning of this essay.

Mishneh Torah Megilla 2:18
All the books of the Prophets and all the Holy Writings will be nullified in the Messianic era, with the exception of the Book of Esther. It will continue to exist, as will the five books of the Torah and the halachot of the Oral Law, which will never be nullified. Although all memories of the difficulties endured by our people will be nullified, as Isaiah 65:16 states: "For the former difficulties will be forgotten and for they will be hidden from My eye," the celebration of the days of Purim will not be nullified, as Esther 9:28 states: "And these days of Purim will not pass from among the Jews, nor will their remembrance cease from their seed."
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

Mishneh Torah Yesodei HaTorah 9:1
It is clear and explicit in the Torah that it is [God's] commandment, remaining forever without change, addition, or diminishment, as [Deuteronomy 13:1] states: "All these matters which I command to you, you shall be careful to perform. You may not add to it or diminish from it," and [Deuteronomy 29:28] states: "What is revealed is for us and our children forever, to carry out all the words of this Torah." This teaches that we are commanded to fulfill all the Torah's directives forever. It is also said: "It is an everlasting statute for all your generations," and [Deuteronomy 30:12] states: "It is not in the heavens." This teaches that a prophet can no longer add a new precept [to the Torah].

Therefore, if a person will arise, whether Jew or gentile, and perform a sign or wonder and say that God sent him to: a) add a mitzvah, b) withdraw a mitzvah c) explain a mitzvah in a manner which differs from the tradition received from Moses, or d) if he says that the mitzvot commanded to the Jews are not forever, but rather were given for a limited time, he is a false prophet. He comes to deny the prophecy of Moses and should be executed by strangulation, because he dared to make statements in God's name which God never made. God, blessed be His name, commanded Moses that this commandment is for us and our children forever, and, God is not man that He speak falsely.
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה 

לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב:

Nidda 61b
Rav Yosef said: The commandments will be cancelled in the Time to Come.
אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא
Ritva: נ״ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים
Petach Enayim:  דהעיקר כדעת הראשונים שפירשו לזמן תחיית המתים שלא נהיה חייבין אבל כמה מצות ינהגו מעצמן מפאת שלמותם ותפארתם לא בדרך חיוב אלא כמו אבות הראשונים שקיימו כל התורה כלה

Kiddushin 72b
The Sages taught (Tosefta 5:5): Mamzerim and Netinim will be purified in the future; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Meir says: They will not be pure. Rabbi Yosei said to him: But hasn’t it already been stated: “And I will sprinkle clean water upon you, and you shall be clean from all your uncleanness, and from all your idols, will I cleanse you” (Ezekiel 36:25)? Rabbi Meir said to him: When it says: “From all your uncleanness, and from all your idols,” this emphasizes that God will purify people from these types of impurity, but not from mamzer status. Rabbi Yosei said to him: When it says: “Will I cleanse you,” at the end of the verse, you must say this means even from mamzer status.

Rav Yehuda said in the name of Shmuel: The Law is like Rabbi Yosei.
ת"ר ממזירי ונתיני טהורים לעתיד לבא דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר אין טהורים אמר לו ר' יוסי והלא כבר נאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם אמר לו ר' מאיר כשהוא אומר מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם ולא מן הממזרות אמר לו ר' יוסי כשהוא אומר אטהר אתכם הוי אומר אף מן הממזרות
...
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי 

Rambam: Bring Back the Sanhedrin with the Messiah

Rambam Mishneh Torah Sanhedrin 4:11
It appears to me that if all the all the wise men in Eretz Yisrael agree to appoint judges and convey semichah upon them, the semichah is binding and these judges may adjudicate cases involving financial penalties and convey semichah upon others… The matter requires resolution.
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכין… והדבר צריך הכרע
Rambam Perush HaMishna Sanhedrin 1:3
ויראה לי כי כשתהי' הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא.

Rav Kook, Ein Aya Shabbat 13b
שאלמלא הוא נגנז מפר יחזקאל, שהיו דכריו טותרין דברי תורה, מה עשו, העלו לו שלש מאות גרכי שמן וישב בעליה וררשן. 

יסוד התורה הוא שהנבואה לא תחדש שום דבר בהוראה, כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת. אמנם כח ב"ד הוא יפה לחדש ולדרוש בתורה, כל ב"ד לפי הבנתו, ואיו לך אלא ב"ד שבימיך . וכשישראל הם על מכונם וב"ד הגדול יושב ב"מקום אשר יבחר ד'" , אז אין צריך לשום חתימה והמשכה לאיזה הוראה קבועה מדורות שעברו כ"א בדברים שהם קבלות ברורות הלכה למשה מסיני, אבל כל הוראות מסופקות צריכות הן להחתך ע"פ ב"ד הגדול. ולפעמים הי' ב"ד אחד דורש בתורה ומעלה ע"פ דרשותיו הוראות חדשות, והי' כל זה דברי תורה, שכך הונח בעצם התורה ע"פ החכמה העליונה שתהי' נדרשת ע"פ דרכי תורה בצירוף השפעת השכל והסכמת הב"ד שבימים ההם. והנה הנבואה אע"פ שאין בכחה לחתך דינים בפועל, אבל הצפיה מסורה לה. א"כ לפעמים יראה הנביא מה שיהי' באחרית הימים, שעתיד בית הדין הגדול לדרש בתורה איזה הוראות מחודשות, שלפי הדרכים המוסכמים בידנו הם נראים כסותרים דברי תורה, אבל הדברים יתגלו מעומקה של תורה בשעתם. ע"כ הנבואה תעשה את שלה, תעריך דבריה כיד ד' עליה. אבל הדורות כל זמן שלא באו למדה זו אינם יכולים להתאים אלה הדברים עם ד"ת, והנבואה הלא אינה מכרעת, ע"כ צריך הספר הנבואי ההוא לפ"ז להגנז. אמת הדבר שאנו מאמינים ומכירים שפעולתו רצויה אבל רק לעתים רחוקות כשיגיע הדבר בפועל, שע"פ ב"ד יחתך הדבר ע"י מה שימצאו דרכי הדרישה שלהם בתורה מכוונים לזה. אמנם כדי להשאיר הספר עמנו, צריך להעלות איזה איש למעלה ממדרגת בני הדור עד שבשכלו הכביר בצירוף יד ד' ברוה"ק שעליו יוכל לצייר לו ולהעמיד תוכן הדרשות האפשריות ע"פ אותם דרכי החכמה המופלאים שיתגלו בימים ההם בעת הישועה העתידה, ועל פיהם יכיר את דרכי הנביא והנם הולכים במסילת התורה. וזה עשה חנניה, העלו לו ג' מאות גרבי שמן. השמן מורה על החכמה האלהית. ע"כ נבחר שמן למשחה לאות קודש ויתרון כח קדושה, להורות שיתעלה כאן במחקרו, לא לפי המדה המעשית המתבוננת רק ע"פ שכל הפשוט האנושי, כ"א ישוה דרכיו לארחות הקודש של החכמה האלהית. וישב בעליה, להורות שהוא אמנם מתעלה בדרכו זה מפני דורות הללו, ושדברים אלו אינם נאמרים למעשה לעת כזאת, מפני שלא באו הדורות עד המצב המרומם הזה שתהי' הדרישה של הב"ד ראויה להם באופן זה. ודרשן, וכיון שדרשן כבר הציב לנו דרך סלולה להתאים בכללות דברי הנבואה עם יסוד דברי תורה. ובזה הננו יכולים כבר גם אנו להשתמש באורו בתורת לימוד, מאחר שידענו שלעולם לא תהי' הנבואה מכרעת את ההוראה המעשית כ"א יש בה צפיה לרגלי ענינה. והצפיה מתאמת ע"פ דרכי הדרישה שיהיה לקו לב"ד הגדול שיהיה לעתיד ביום שישובו לנו כל חמודותינו, הארץ והמקדש הנבואה והממשלה, ועליהם ב"ד הגדול במקום אשר יבחר ד' שמשם תורה יוצאת לכל ישראל. אמנם רק בעליה, בהיותו מתרומם מעל המצב ההוה ומתעלה למצב הרם העתיד יכול הי' לדרש בצפונות ונשגבות כמו אלה, והיו הפעולות של כניסת השמן הרב ההוא והעליה לעליה, לחזק הרמיזה ליסודות החכמה שע"פ תבנה המערכה של הדרישה העמוקה ההיא, שבודאי תוצאותיה היו רמות ונכבדות מאד.


What is the Source of Halacha LeMoshe MeSinai?


What is the Source of Halacha LeMoshe MeSinai?

Rambam, Hakdama LePerush HaMishna
 החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח. החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת.

R. Yair Bacharach, Chavat Yair 192
הנה הרב בנה חומה בצורה סביב תשבע"פ במ"ש שלא שייך בה שכחה הלואי שנוכל לחזקה ולהעמידה מה שא"א לדעתי… כי כל דבריו הם תמוהים וא"א לעניית דעתי וקולשת שכלי להולמם ולקרבם אל דעת נוטה ודעת תורה בש"ס… ותמה תמה אקרא לא עליהם רק עלי ועל מיעוט השגתי וקולשת דעתי וחולשת שכלי שלא השגתי לפלגות בן ראובן חקרי לב להבין דבריהם ולישב התמיה שעלה בש"ס לפי מונח קיים זה

ועל כרחינו שלא בטובתינו נאמר להציל להרמב"ם הצלה פורת' שמ"ש שהל"מ אין בו מחלוקת ר"ל בכלל הדבר בדרך מחלוקות טמא טהור אסור מותר כשר פסול כדרך החולקים וכן נפרש שאין שכחה בכלל הדבר 
(Rav Reuven Margulies suggests that many gemaras can be resolved by showing how the original text was abbreviated הל”מ and the scribe wrote it out as הלכה למשה מסיני when it should in fact be הלכה למעשה)

Nedarim 37b-38a
אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני…  עיטור סופרים אחר תעבורו (בראשית יח, ה) אחר תלכו (בראשית כד, נה) אחר תאסף (במדבר יב, יד) קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו) צדקתך כהררי אל (תהלים לו, ז) קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו (שמואל ב ח, ג) איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים (שמואל ב טז, כג) באים דונבנתה (ירמיהו לא, לח) לה דפליטה (ירמיהו נ, כט) את דהגד הוגד (רות ב, יא) אלי דהגורן (רות ג, ה) אלי דהשעורים (רות ג, יז) הלין קריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין נא דיסלח (מלכים ב ה, יח) זאת דהמצוה (דברים ו, א) ידרוך דהדורך (ירמיהו נא, ג) חמש דפאת נגב (יחזקאל מח, טז) אם דכי גואל (רות ג, ט) הלין כתבן ולא קריין
Nidda 19b
אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו (רש"י - אא"כ קבלה מרבו הל"מ דדלמא קרא למילתא אחריתי איצטריך)
Megillah 2b
יליף פרזי פרזי כתיב הכא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג, ה) לבד מערי הפרזי הרבה מאד מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון

Nazir 66a (Intentional)
 נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' (שמואל א א, יא) ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון (שופטים יג, ה) ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר

Bartenura on Mishna Yadayim 4:3
הלכה למשה מסיני - לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר:

Tiferet Yisrael there
הלכה למשה מסיני. י"א הלכה למשה מסיני ממש, וכן משמע בתוספתא, וי"א דר"ל תקנה חזקה קדומה כהלכה למשה מסיני

Tiferet Yisrael on Yoma 2:2
מצינו כמה פעמים בש"ס דקאמר בפירוש הלממ"ס, ואינו דוקא, רק ר"ל דבר חזק כהלממ"ס, כדאמרינן [נדרים ל"ז ב'] כתיבין ולא קריין הלממ"ס, וקא חשיב התם כמה קראי דנביאים וכתובים, וכמו כן [פסחים ק"י ב'] אמרינן דזוגות הלממ"ס ושם בסוף הענין אמרינן דמאן דלא קפיד לא קפדינן, ודוחק לומר שגם זה הלממ"ס, וכמו כן מצינו במסכת ידים פ"ד מ"ג, ועוד הרבה]:

Rambam, Hilkhot Matanot Aniyyim 6:5
 וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ מַפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית
Kesef Mishna there
ומ''מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר''ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל''מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא
R. Avraham ben HaRambam, Ex. 24:12
ומאמר החכמים ז״ל והמצוה זו משנה הכוונה בו לאבות הקבלה לא לנוסח המשנה (שבידינו) ומאמרם אשר כתבתי אילו נביאים וכתובים ולהורתם זה תלמוד דרש בו כדי לחבב ולזרז ולהלהיב לא לראיה ואם [זה קטן בעיניך אמור] פירוש וראיה על אבותיה ותכליתה (של המשנה) לא על נוסחאותיה ופרטיה כמו שידמה מי שלא יקשה עליו דמיון (הענינים) הנמנעים.

Kisei David, Drush 27 for Shabbat Teshuva
עוד יש לתמוה על מרן והרב מרכבת המשנה דנעלם מהם מ"ש הרמב"ם בהקדמת פי' המשנה דשם גבי הל"מ כתב ואני אכתוב כאן רוב הדינין שנאמר בהם הלכה למשה ומנה עם הל"מ החזן רואה עמון ומואב מעשרין מ"ע עגול של דבילה וכו' הרי שהרמב"ם בפירוש צירפם עם שאר הל"מ ע"ש ומאי קמתמ' מרן על הרמב"ם שלא ביאר בעמון ומואב שאינה הל"מ ממש ותירץ דלשון המשנה נקט הרי הרמב"ם סובר דהוא הל"מ ממש. וראיתי להר' דבר שמואל סוף סי' נ"א שהביא דברי מרן הכ"מ הנזכר וכתב דכן צריך לפרש דמ"ש הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה לאו דוקא ע"ש ודבריו אינן מחוורין כי הרואה דברי הרמב"ם שם עיניו תחזינה מישרים שדעתו דהוו הל"מ דוקא. 

Radvaz to Hilchot Teruma 1:6
וראיתי מי שכתב הלכה למשה מסיני לאו דוקא דאין זה מן התורה אלא באלו /כאילו/ היא הלכה למשה מסיני ומיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר עכ"ל. ונ"ל לתרץ שהראה לו הקב"ה למשה כל מה שעתידין לחדש הנביאים והחכמים ואמר לו כי גזרי רבנן על ארץ עמון ומואב מעשרות יהיה נוהג מעשר עני בשביעית ואין זה דוחק.
Rambam, First Klal to Sefer Hamitzvot
ואיני סבור שידמה מי שהוא או שיעלה על לבו שנאמר למשה בסיני שיצוה אותנו שאם בסוף מלכותנו יארע לנו עם היוונים כך וכך שנתחייב להדליק נר חנוכה

Rambam, Perush to Mishna Eduyot 8:7
לא נשמע ממשה לשון זה, אלא נשמע ממנו הענין, לפי שמשה הודיע ביאת המשיח, מפורש בתורה אם יהיה נדחך בקצה השמים, ושב ה' אלהיך. ומל ה' אלהיך, וזולת אלה. וכן הודיעם בשם ה' במה שיקדם לפניו וגורמיו, ושיבא לפניו איש יכשיר לפניו את העולם והוא אליהו, והודיעם שאותו האיש לא יוסיף ולא יגרע בתורה אלא יסלק את מעשה העוול בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל היתה המחלוקת במהות העוול שיסלק מה הוא


Would the Rambam Support Tehillim Groups?


Would the Rambam Support Tehillim Groups?

Sanhedrin 90a
These are those who have no portion in the World to Come… And one who whispers invocations over a wound and says as an invocation for healing: “Every illness that I placed upon Egypt I will not place upon you, for I am the Lord, your Healer” (Exodus 15:26). 
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא … והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך

Commentary of Rambam to the Mishna, Sanhedrin 10:1
Specifically with spittle, since this is a desecration of the Name
ודווקא ברקיקה לפי שיש בכך זלזול השם

Sanhedrin 101a
Rabbi Yochanan says: When he spits into it [while whispering the invocation], for it is forbidden to mention God’s name on spittle. It is stated: Rav says, even for leprosy. Rabbi Chanina says, even [an unrelated verse like] “And God called to Moses.”
והלוחש על המכה וכו': אמר ר' יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה איתמר רב אמר אפילו נגע צרעת ר' חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה

Mishneh Torah Avodah Zara 11:12
One who whispers on a wound and reads a verse from the Torah, and similarly one who reads a verse over a baby so that it will not be scared, and one who places a Torah scroll or tefillin on a child so get him to sleep: Not only is he considered to be a soothsayer or one who cast spells, but such people are included among those who deny the Torah, because they relate to the words of Torah as if they are cures for the body, when, in fact, they are cures for the soul, as [Proverbs 3:22] states: "And they shall be life for your soul."

It is, however, permitted for a healthy person to read verses [from the Bible] or chapters from Psalms so that the merit of reading them will protect him and save him from difficulties and injury.
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן. לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך. 

אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר:

Questions: Why doesn’t the Rambam mention spittle here? Where does his sevara come from? If they are heretics who lose their portion like the Mishna has, why doesn’t the Rambam list those who lose their portion in Hilchot Teshuva 3:8? And how does he know that this is permitted for a healthy person?

Shevuot 15b
Rabbi Yehoshua ben Levi said: These verses served as protection for them. But how could they do this, seeing as Rabbi Yehoshua ben Levi says it is forbidden to attempt healing through words of Torah? [Answer:] Protection is different.

Why did Rabbi Yehoshua ben Levi imply that it is a mere prohibition when there is a wound [to recite verses]? Are there no other problems? But the Mishna states that one who whispers over a wound loses their Olam Haba! [Answer:] They stated that Rabbi Yochanan says that this is only when spitting, since one is forbidden to state God’s name on spittle.
רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני

ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

Kesef Mishna
אבל קשה מדגרסינן בפ"ב דשבועות (דף ט"ו:) … משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב"ל נמי איתא ועוד דאפילו את"ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה"ל למפסק כריב"ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל"כ הל"ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י"ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ"ע בעינן רוקק וצ"ע

Markevet Hamishna
לענין שאין לו חלק לעולם הבא אליבא דרבי עקיבא ואנן קי"ל כת"ק דהא רבנו מנה בפ"ג מהל' תשובה הנך שאין להן חלק לעה"ב כמו המתכבד בקלון חברו וכיוצא ולא מנה הנך דר"ע ואדרבה בפ"ב מהל' ע"ז ה"ב כתב איסור ספרים חיצונים דהיינו ספרי צדוקים כתנא ברא ולא הזכיר שאין להם חלק לעה"ב הילכך אפילו רוקק יש לו חלק לעה"ב ואיסור ודאי איכא אפילו בלי רקיקה כדמוכח בירושלמי פ' במה אשה שהביא הכ"מ ובשבועות דף ט"ו דודאי אתאן לת"ק דר"ע ומשו"ה השמיט רבנו רקיקה.

Chida, Petach Eynayim
 ולפום ריהטא תימה עליו שכתב על מרן לא דק והרי סוגייתנו מכרזת ואומרת דהא דר"ע דלוחש על המכה אין לו חלק הלכה היא דפריך מינה על ריב"ל ואי הלכה כרבנן מאי פריך אסור ותו לא. גם פשטא דסוגית פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) דרב ור' חנינא דאמרי אף נגע וכו' משמע דסוברים דאין לו חלק וכן פירש"י התם וקרוב הדבר דגם ר' יוחנן סבר הכי ואיך הרמב"ם פסק להפך. ותו דהרמב"ם כתב פי"א דלוחש על המכה בכלל הכופרים ופ"ג דתשובה כתב דהכופרים אין להם חלק. והגם שימצא המעיין לישב כל זה הוא בדרך רחוק או אפילו יגיע לכלל ישו"ב אטו על זה יכתוב על מרן דלא דק:

Shabbat 67a
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאִשָּׁתָא צְמִירְתָּא — לִישְׁקֹל סַכִּינָא דְּכוּלֵּהּ פַּרְזְלָא, וְלֵיזִיל לְהֵיכָא דְּאִיכָּא וַורְדִּינָא, וְלִיקְטַר בֵּיהּ נִירָא בַּרְקָא. יוֹמָא קַמָּא, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו וְגוֹ׳״. לִמְחַר, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה״. לִמְחַר, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, וְלֵימָא: ״וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם וְגוֹ׳״? אֶלָּא לְיוֹמָא קַמָּא, לֵימָא: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, וְלִמְחַר, לֵימָא: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת״, וְלִמְחַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אַל תִּקְרַב הֲלֹם״.

Tosafot to Shevuot 15b
אסור להתרפאות בדברי תורה. והדאמר במסכת שבת (דף סז.) לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני:

Rosh Sanhedrin 11:4, and see Rif there as well
והא דאמר בשילהי במה אשה (דף סז א) לאישתא צמירתא לימא וירא אליו מלאך ה' וגו' אלמא מותר להתרפאות בדברי תורה. אישתא צמירתא חולה שיש בו סכנה הוא

Ritva to Shevuot 15b
כתוב בתוספות כי מה שאמרו אסור להתרפאות בד"ת דוקא שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר, כאותה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה (שבת ס"ז א') לאשתא צמירתא נימא וירא מלאך ה' וגומר, ואישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא (ע"ז כ"ח א'), וכן מה שנוהגין לקרוא פסוק ליולדת, ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם.

Chida, Petach Eynayim to Shevuot 15b
ונראה שדעת הריטב"א דלא אסיר אלא בדאיכא מכה אבל כשאין לו מכה אף שיש לו מיחושים או קדחת הם בכלל להגן

Rav Rabinovitch, Yad Peshuta
"כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם" האיסור ללחוש הוא לכל הדעות. לפיכך פסקו כאן הואיל ופירש כמה חמור הוא ענין 

Maharal, Tiferet Yisrael 15
וכן הלוחש על המכה, הוא משתמש בתורה לדבר שהוא הפך לתורה, שתהיה התורה רפואה לגוף. כי התורה היא שכלי, והוא משתמש בתורה לדבר גופני. וזהו הסרה ממעלת התורה השכלית אל ענין גופני שהוא הפך השכלי. וכבר אמרנו כי התורה היא העולם הבא בעצמו, כאשר ידוע למבינים ולחכמים. וכאשר הוא נוטה מן התורה השכלית שהיא עולם הבא, אז הוא נאבד מן העולם הבא. ואלו שני דברים, האחד הקורא בספרים חיצונים, והשני הלוחש על המכה, הם הסרה מן התורה ימין ושמאל. כי הקורא בספרים חיצונים, אינו מחשיב התורה כלל. שאילו היה מחשיב התורה, לא היה קורא בספרים חצונים שאין בהם ממש, והם דברי הבאי. והלוחש על המכה הפך זה, שהוא מחשיב אותה, ולוקח התורה אף לדברים הגופנים לרפאות המכה. והבן הדברים האלו, ואי אפשר לכתוב מזה יותר, כי הדברים אשר רמזנו פה עמוקים מאד.

Limmudei Zechut

Daat Umachshava:
It would appear that if one says Tehillim, and prays with pleading, the Rambam would permit this. However, the custom is to say at the end of Tehillim: In the merit of the Torah, meaning the verses of Tehillim themselves… - this would appear to be forbidden according to the Rambam, and it would be better to say that You should listen to our prayers when we say Tehillim, their words and letters, and not the merit of the Torah, meaning the very Tehillim itself, for it is forbidden to use verses, meaning words and letters, as if they themselves heal, but rather the content of the pleading is permitted. But this needs more investigation (and without this answer, the halachic decidors seem to not hold like the Rambam).
ונראה שאם אומר תהלים ומתפלל בתחנונים גם לרמב"ם שרי, ורק מה שנהגו לומר בסוף בזכות הדברי תורה דהיינו הפסוקים דתהלים גופא נראה שלרמב"ם אסור, ולדידה ראוי לומר שתשמע לקולינו באמירת פסוקי תהלים אלו תיבותיהם ואותיותיהם, ולא זכות התורה דהיינו התהלים גופא שאסור להשתמש בפסוקים דהיינו התיבות והאותיות שלהם להתרפאות ורק בתחנונים שרי ועדיין צ"ב (ובלאו הכי שיטת הפוסקים נראה דלא ס"ל כהרמב"ם).

Support from Meiri to Shevuot 15b
ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו

Mishnat Yaakov
ותימא דמבואר כאן דרק לבריא מותר, אבל עבור חולה אסור לקרוא פסוקין ומזמורי תהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות וממזיקין, יעו"ש ברמב"ם ובשו"ע. והרמ"א לא הגיה בזה כלום, ומשמע דס"ל נמי כן, וא"כ איך אנו אומרים פרקי תהילים על החולה, ואח"כ אומרים: יהי רצון מלפניך וגו' בזכות ספר תהילים שקראנו לפניך וגו' בזכות מזמוריו וגו' ותשלח רפואה שלימה לחולי עמך ולחולה פב"פ וגו', הרי לכאורה ד"ז אסור חולה וכנז'. אולי מה שאומרים בזכות מזמוריו וגו', קאי על הרישא שבתפילה שתכפר לנו על כל חטאותינו וגו', דזה בודאי מותר, ומה שאומרים אח"כ: ותשלח רפו"ש, הוא בקשה מיוחדת אגב אמירת התהילים ואגב בקשת כפרת העוונות, וצ"ע.

Avodat HaMelech

זהו מבואר בשבועות ט"ו ב' ובירושלמי הנ"ל כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע ומיהו צ"ע לדעת רבנו הא דאמרו בשבת ס"ז לאשתא צמורתא לימא הכי וירא אליו מלאך ה'. והנה התוס' כתבו דהיכא דאיכא סכנתא מותר, ולדברי רבנו על כרחך זה אינו, ומוכרח לומר דג"כ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו וכדלעיל הי"א ואינו משמע כן מתוך הסוגיא.

Shulchan Aruch YD 179:8
הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואח"כ קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעולם הבא ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנות נפשורת הכל מותר. 
הגה: וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקודש, אבל בלשון לעז, לא. (רש"י בשם רבו וב"י). ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין, בפרט אם מזכירין השם, שאין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהטור לדעת ר"י).