Avimi and His Mizmor Discovery

Kiddushin 31b has this interesting story that ends mysteriously:

יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

One day [Avimi's father] said to him, "Pour me water." While he was bringing it to him, he [his father] fell asleep. He bent, standing over him, until he would awake. He received support and Avimi expounded Mizmor L'Asaf.

What is the connection to Avimi's "discovery" and this honor to his father? As in, he received merit to understand? Also, there are a few Mizmor L'Asafs out there, such as Psalms 73. But Rashi first says it was any of the Mizmors, that he now understood. His next suggestion identifies this with Psalm 79, which talks about the destruction of the Temple. Here's what Rashi says:

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד)

While he  was bent before him, that he understood the study of one Mizmor in the book of Psalms that he had not understood beforehand to explain it. And some explain that he only expounded one - (Psalm 79) Mizmor L'Asaf, "God, the gentiles came to your inheretiance," - It should have stated Kinah L'asaf, Lamenation for Asaf. He expounded such that Asaf says a song on the fact that God consumed His anger on wood and stone that was in his house, and because of this exonerated the survivors in Israel, for were it not for this, Israel [lit. the enemies of Israel] would not have left any survivors...

But Tosafot give another answer. After quoting Rashi, they say:

 אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

But there is a Midrash that Asaf said song because the gates sank into the ground. It is compared to a maidservant who went to draw water from the well and whose pitcher fell into the well. She became distraught and began to cry - until the king’s maidservant came to draw water carrying a golden pitcher, and it too, fell into the well. At which point the first maidservant began to sing. ‘Till now’, she exclaimed, I didn’t think that anybody would retrieve my cheap earthenware pitcher from the well. But now, whoever retrieves the golden pitcher, will retrieve mine as well!’ In the same way, when the sons of Korach, who were swallowed up inside the earth, saw how the gates of the Temple sunk into the ground, proclaimed ‘Whoever rescues the gates will also rescue us!’ That explains why Asaf, who was from the family of Korach, said ‘Mizmor’ 


Meharsha points out this fits a little better than Rashi:

לפי' התוס' ניחא משום דקיים אבימי מצות כבוד אב זכה להך דרשא שדרש שאמר אסף מזמור משום כבוד בית אבותיו הבלועים שיעלו עם השערים בב"י

Tosafot's explanation is better; because Avimi fulfilled the commandment of Kibud  Av, he merited to this derasha, that he expounded that Asaf said Mizmor because of the honor of his father's household who were swallowed, that they would rise with the gates may it come speedily in our days.

Ritva says similarly:

אבל בירושלמי דריש בענין אחר דכיון שראה אסף שהיה מבני קרח שטבעו לארץ שערי בית המקדש שמח ואמר מי שעתיד להעלות שערים אלו עתיד להעלות אבי אבא, משל לבת עניים שהיתה דולה מים מן הבור בדלי של עץ ונפל הדלי בבור והיתה בוכה באה בת המלך לדלות בדלי של זהב ונפל בבור כיון שראתה בת עניים שמחה אמרה מי שיעלה דלי של בת המלך יעלה שלי.

The Pnei Yehoshua has a different answer, which explains many parts to this similar gemara. He says that instead of Psalm 79, it should be Psalm 73, which is the first Mizmor L'asaf. It refers to the exile, and this is the exile of Esau. And he refers to the midrashim that grant Esau tremendous merit for having been so zealous in honor of his father, specifically with food. So Avimi merited to understand the Mizmor L'asaf that concern themselves with how the Jews are downtrodden in the Esau exile, which is explained by this amazing honor of the father. He writes:

גמרא עד דאיתער מסתייע מילתא ודריש אבימי מזמור לאסף. עיין פרש"י ותוספות ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל. ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבמה שהיה אבימי מקיים מאד מצות כיבוד דלאחר שהביא לו המים שביקש ממנו עוד הוסיף וקאי עליו עד דאיתער שהיה שלא לצורך אלא לקיים המצוה בלבד במדה יתירה בדבר זה ראה מעשה ונזכר להבין המזמור לאסף, ולאו היינו מזמור ע"ט שכתבו רש"י ותוספות אלא מזמור ע"ג שהן תחילת דבריו של אסף שאמר ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים וגומר הנה אלה רשעים וכל המזמור שהיה מצטער מאד על אריכות הגלות כדכתיב נמי עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וכמעט רוב מזמורי אסף בספר שני הכל על אריכות הגלות האחרון ביד בני עשו ומסיים שם באותו המזמור בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני ואיתא במדרש אמר ר' יהודה בן בתירה בעצת תורה תנחני ואחר כבוד תקחני כבוד גדול שכיבד עשו את הוריו שאתה עתיד לעלותינו, רב הונא בשם רבי נחוניא איחר כבודו של יעקב בעוה"ז בשביל כיבוד גדול שכיבד עשו את הוריו ע"ש בילקוט עוד באריכות והיינו ממש כעין עובדא דאבימי מצינן נמי בעשו שקם על אביו והיה מאכילו ומשקהו תמיד וא"כ בהאי מילתא מסתייע מילתא דאבימי שהבין במזמור פסוקי אסף והיינו נמי דכתיב מזמור לאסף דכיון שלא מצינו לעשו אלא מצוה זו מכבוד ניתן לו שלוה כ"כ בעוה"ז ומהן אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ז ובעה"ב והיינו דסיים במדרש על ואחר כבוד תקחני שאתה עתיד לעלותינו, כן נראה לי נכון וברור בעזה"י לולי דרש"י ותוס' כתבו בענין אחר דקאי על מזמור ע"ט, ואף דלפי מה שכתבתי נתישב ג"כ על מזמור ע"ט אלא דנראה לי עיקר דעיקר הדרש אתחילת מזמורי אסף קאי ואפשר דה"ה לכולהו דאיירי בהאי ענינא דוק ותשכח ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

Interestingly, Meiri has a slightly different girsa, which adds two words to what seems similar to Rashi's position. To Rashi, the Mizmor reference is that it's random that he learned something while waiting for his father to wake, and it has no connection to his honoring his father. Meiri agrees:

ומה שאמרו על זה איסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף בתריסר אפי הוא שתמהו בו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שמו את ירושלם לעיים אדרבה קינה לאסף מיבעי ליה ואחד מהם הוא שאמר שירה על שכלה חמתו בעצים ואבנים שבה ולא נהרגו כלם וכדכתוב כלה י"י את חמתו ויצת אש בציון:

And that which the [sages] say about this, "He received support for the matter and expounded Mizmor L'asaf with the 12 Faces," that he had questioned about "Mizmor L'asaf, God, the nations have come into Your inheritance... they have made Jerusalem into heaps." [He said] "Just the opposite, it should be Lament of Asaf." And one of them said that it is a song for [God] consumed His fury on wood and stones, and they didn't all get killed, as it says (Lamentations 4:11) "God consumed His fury and kindled a fire against Zion."


What in the world is the "12 faces"? In Nedarim 41a. it says that Rebbe knew 13 interpretations of the Mishnah, called "תליסר אפי", literally 13 faces. And I know that there are a few girsas of that say it was 12, "תריסר אפי". Akeidat Yitzchak has it as תריסר אפי, and gives an interesting understanding of this case in Gate 150:

יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער אסתייעא מילתא ודריש מזמור לאסף בתריסר אפי כי ממה שהחמירה תורה בכבודו של אב ומוראו ראה שחוייב לו לעשות לו יקר יותר באלו העליונים ממה שיעשה לזולתו הראוי לכבדו. ולזה מצא עצמו מחוייב מתורת החסידות לעשות כן והוא מה שאמרו רבי אבהו אביו כשאמר כגון אבימי ברי קיים מצו' כבוד לבאר שלא עשה בזה רק החיוב במצוה הזאת אלא שהענין במצות כמו הענין בצדק כי הצדיק הוא שעושה מה שכתוב בנמוס בלי תוספת וחסרון אמנם החסיד הוא העושה כראוי בעת הצורך כמו שכתבנו בשער מ"ג ואפשר כי לזה אמרו מה דאסתייעא מלתא להודיע מה שהביאו לשלימות המעשה והוא השקידה בתורה שאפילו בשעה ההיא לא פנה לבו ממנה.

"One day he said to him, Pour water for me. While he was coming, he fell asleep. [Avimi] stood bent over him until he would wake up. He recieved support for the matter and expounded Mizmor L'asaf with the 12 faces." Because from how strict the Torah is with honor of the father and reverence of him, he saw that he was obligated to be much more dear to him in these lofty ways than how he would act for others it would be proper for him to honor. And for this, he found himself obligated in the framework of piety to do so, and this is what they said, "Rabbi Abahu his father," when he said, "Like Avimi my son has fulfilled the command of honor" - to clarify that he did not do this only as an obligation to do a commandment, rather that the matter in commandments is like the matter of righteousness, for a righteous person does what is written in the Law with no additions or subtractions. But the pious person does what is proper in a time of need, like we wrote about in Gate 43. And it is possible regarding that which they said, "He received support for the matter," to inform that they produce something as a completion of the act, which is diligence in Torah, for even in that time [that he was waiting for his father] he did not distract his heart from it.

Also, in Meiri's introduction to Avot, he has it as תריסר אפי, but the editor seems to want to correct it to 13 to reflect our girsa: "ורבינו הקדוש ידע הכל כמ"ש במסכת נדרים מ"א א' רבי הוה גמיר (תריסר) [תליסר] אפי הלכתא וקבצן בכחו ובחכמתו"

What it would seem in that case is that the Meiri understands Avimi to have employed the principle of "12 faces" - meaning, using a method that would allow you to arrive at an alternate logical conclusion that would make the destruction of the Temple into something to sing about.

(By the way, Moscow - Guenzburg 1134 to Nedarim 41a has it as 13 thousands - אלפי - which seems to make a bit more sense to me as an exaggerated number, similar to other exaggerated numbers to demonstrate how little he gave over to Rebbe Chiya.)

But I thought that the end of his discussion is using the verse in Lamentations - what if that was called תריסר אפי for its use of the aleph-bet acrostic. But why? It happens to be the relevant verse is number 11, but maybe for Meiri in his time it was 12.

The Meiri's source (and Rashi's source as well) seems to be Eichah Rabbah 4:14, where it indeed has this question and answer about why it says Mizmor instead of Kinah:

 והדין: כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון. כתיב: (תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.

But then we find the Vatican 111 manuscript, which refers to תמניא אפי. Take a look, starting with the fourth word in:

יומא (י)חד אמ' ל' אייתי לי מיא עד דאייתו ל'[יה] נימנם גחים ל'[יה] עד דאיתער איסתי[י]עא מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף (בתמניא אפי(לו)) ליש' אח' אשרי תמימי דרך בתמנייא אפי

One day he said to him, "Bring me water." While he was bringing it to him, he fell asleep. He bent over him until he would awake. He received support, and Avimi expounded Mizmor L'Asaf. Another tradition goes: [He expounded] "Happy are they that are upright in the way..." in the Eight Faces [of Psalms 119].

So this is clearly different than the girsas we have. It adds in another tradition of what chapter of Psalms he expounded. (Psalms 119 is referred by "Eight Faces" because it has 8 verses for each letter of the Aleph Bet.)

How do we explain the discrepancy? Is it that the Meiri, Akedat Yitzchak, and this girsa are related? If a scribe misunderstood the other text, which is which? It's possible that this girsa misinterpreted "תריסר אפי" for "תמניא אפי", and added in the start of Psalm 119 as well. Which is far-fetched, I think. More likely, the original text said one or the other, without the verse, and the numbers got mixed up somehow. Since תריסר אפי is the more obscure number, this was likely the text that it started with (as per Meiri, Akedat Yitzchak, etc, and someone changed it to the less obscure number, which is תמניא אפי. On the other hand, תמניא אפי makes more sense to be a reference here, since he expounded something, and to refer to it as being expounded by תריסר אפי is very strange and perhaps wasn't in the original text.

Now, the summer of 2017, I believe I have solved the mystery. Can it be an accident that there are exactly 12 chapters of Psalms which begin with some variation of “Mizmor L’asaf,” or “L’asaf Mizmor,” etc? These are Psalms 50, and Psalms 73-83. Perhaps we can turn to Psalm 50 as the first time it says, "Mizmor l'asaf.” For the Meiri, this girsa means nothing more than identifying the Mizmor l’asaf in the category of the 12 chapters of Psalms bearing his title. But, I could suggest what Avimi realized is that the point of Kibud Av is not to actually give his father the drink, since his father was sleeping and thus there was no point to stand over him waiting. Rather, it was to give thanks to him, and to show this, he waited to give him his drink. We see this in verse 13-14, when it comes to God's honor: יג הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים; וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. And the last verse, 23, brings this home: כג זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים: A question that the meforshim implicitly discuss (Rashi, Ibn Ezra, Radak), is how can God say in one instance He cares not for sacrifices, and then say that one should offer sacrifices to God to be saved? And indeed, that in 23 it honors God? Rashi, for example, answers that Todah is the language of viduy, confession, and thus God cares not for one’s sacrifices. Sacrifices are for the people. So, says Rashi, do viduy and repentance, and then God will accept one’s promises for sacrifices. Rashi says this on 14 and again on 23. Avimi realized that Todah refers to its simple meaning, thanksgiving. God cares not for sacrifices for their own sake. But He does want man to acknowledge his gratitude, and to pay God what is worthy to be paid. At the end, the Psalmist says God considers this an “honor” of Him. So too with Kibud Av. It is hard to see how he would be obligated in that case to stay until his father woke up. But maybe, Avimi wanted to show gratitude.